Lo que anhela mi corazón / What my heart longs / מה ומתגעגע לבי

Sefaradit 

Abro mi corazón una vez más para decir lo que pienso y siento, si algo valoro en el judiasmo es que tenemos todo el derecho y la libertad de auto criticarnos a nosotros mismo, de criticar el judiasmo, la religión y también inspeccionar lo que al parecer esta mal, o hace falta, y todo esto porque los judíos tenemos que preocuparnos por el presente y futuro de nuestro pueblo.

Desde el día en que regrese de Costa Rica y también el largo viaje por Israel y Suiza, veo muy difícil el camino del judaísmo en Ecuador, comunidades escasas y casi por desaparecer se cierran mas y mas, sin permitir que otros judíos que no pertenezcan a ellas o de diferentes ramas en el judiasmo, puedan asistir a los resos y festividades, crean una elite o burbuja a su alrededor sin darse cuenta que se extinguen día a día.

Personalmente siento a veces absurda la idea de insistir por un permiso para poder ir a los resos de shabbat, festividades y para poder saciar mi corazón de las ganas de participar en algún rezo importante y cumplir mitzvah como parte de las festividades, y es prácticamente imposible crecer o vivir religiosamente (sea de cualquier rama) como judío fuera de la comunidad.

A pocas horas de empesar el Shabbat y casi a término de sukot, no he podido visitar ninguna suka, yo personalmente me considero observante y tradicionalista, y me veo enclaustrada y con una piedra en el corazón al pensar que muy posiblemente ni siquiera pueda ir a Simjat Tora.

Mientras más se acerca ese día, más quiero estar presente, anhelo profundamente danzar con la Torah, besarla y abrazarla, cosa que se me permite una vez al año por ser mujer, y tengo una profunda tristeza al pensar que tal vez no la pueda tocar, besar, abrazar y danzar con ella este año.

Tal vez los judíos o judías que lean estas palabras, y cosa que espero suceda, sobre todo si están en Israel, digan o piensen que estoy loca, pero ¿acaso no tenemos derecho a regocijarnos todos como un gran pueblo, después de unos largos días de juicio, autoinspección, y perdón?

-----------------------------------------------

Anglit

I open my heart again to say what they think and feel, if something I value in judiasmo is that we have every right and freedom of self criticize ourselves, to criticize the judiasmo, religion and inspect what apparently wrong, or missing, and all this because Jews have to worry about the present and future of our people.

From the day you return from Costa Rica and also the long journey through Israel and Switzerland, see very difficult the path of Judaism in Ecuador, few communities and almost disappear close more and more, without allowing other Jews who do not belong to them or different branches in the judiasmo, can assist ress and festivals, elite or create a bubble around without realizing that every day die out.

Personally I feel sometimes absurd the idea of ​​insisting for permission to go to the ress of shabbat, festivities and to quench my heart the desire to participate in some important prayer and fulfill mitzvah as part of the festivities, and it is practically impossible grow or live religiously (whether of any branch) as outside the Jewish community.

A few hours empesar Shabbat and near term Sukkot, I could not visit any suka, I personally consider observant and traditionalist, and I am cloistered and a stone heart to think that possibly even you can go to Simchat Torah.

The more you approach that day, the more I want to be there, I hope deeply dance with the Torah, kiss and hug, which I may once a year for being a woman, and I have a deep sadness at the thought that perhaps not you can touch , kiss, hug and dance with her this year.

Perhaps the Jews or Jewish who read these words, and which I hope happens, especially if they are in Israel, say or think I'm crazy, but do we have no right to rejoice all as a great people, after long days judgment, self-inspection, and forgiveness?

----------------------------------------------------

Hibrit

אני פותח את לבי שוב לומר את מה שהם חושבים ומרגישים, אם משהו שאני מעריך judiasmo הוא שיש לנו זכות מלאה וחופש עצמי לבקר את עצמנו, למתוח ביקורת על judiasmo, הדת לבדוק מה כנראה היהודים לא בסדר, או חסר, וכל זה בגלל צריך לדאוג ההווה והעתיד של העם שלנו.

מהיום אתה חוזר מקוסטה ריקה וגם את המסע הארוך דרך ישראל ושווייץ, לראות מאוד קשה דרכה של היהדות באקוודור, כמה קהילות וכמעט נעלמים קרוב יותר ויותר, מבלי לאפשר ליהודים אחרים שאינם שייכים אותם או אגפים שונים judiasmo, יכולים לסייע ress ופסטיבלים, האליטה או ליצור בועה סביב בלי להבין שכל יום מתים החוצה.

באופן אישי אני מרגיש לפעמים אבסורד הרעיון של התעקשות רשות ללכת אל ress של שבת, חגיגות וכדי להרוות לבי הרצון להשתתף בחלק התפילה חשובה לקיים מצווה כחלק החגיגות, וזה כמעט בלתי אפשרי לגדול או לחיות דתית (אם של כל סניף) כפי מחוץ לקהילה היהודית.

כמה שבתות בטווח קרוב empesar שעות סוכות, לא יכולתי לבקר בכל סוכה, אני באופן אישי רואה מצוות ומסורתי, ואני cloistered ולב אבן לחשוב כי אולי אפילו אתה יכול ללכת שמחת תורה.

ככל שאתה מתקרב יותר באותו יום, ככל שאני רוצה להיות שם, אני מקווה מאוד לרקוד עם התורה, נשיקה וחיבוק, אשר אני יכול פעם בשנה על היותה אישה, ויש לי צער עמוק למחשבה שאולי לא תוכל לגעת , נשיקה, חיבוק ולרקוד איתה השנה.

אולי היהודים או יהודים קוראים את המילים האלה, ואשר אני מקווה קרה, במיוחד אם הם בישראל, אומרים או חושבים שאני משוגע, אבל יש לנו זכות לשמוח כל כעם גדול, אחרי ימים ארוכים פסק דין, התבוננות עצמית, וסליחה?